פסק-דין בתיק ת"א 24616-10-11

1.         התובעים והנתבע 1 הינם תושבים וחברי המושב שדה אילן, שהינו הנתבע מס' 3. לשניים אלה חלקות מגורים במושב הגובלות זו בזו. בנסיבות שלא הובהרו, בנו התובעים את ביתם על חלקתו של הנתבע מס' 1. לאחר שבהסכמת נתבע 1 שונו הגבולות באופן שביתם של התובעים מצוי כיום על חלקתם, גילו התובעים כי חלקתם סובלת מפגמים, הן באשר לגודלה והן באשר לצורתה ואפשרות מימוש הבנייה העתידית עליה. על כן, פנו התובעים בתביעה זו כנגד הנתבע 1, ובה דרשו כי הגבולות בין שתי החלקות ישונו באופן שחלקתם תוגדל על חשבון חלקתו של הנתבע 1.

            העובדות דלעיל פורטו על קצה חודה של מחט, שכן העובדות המלאות סבוכות הרבה יותר. בעבר נוהלו הליכים שונים, שעיקרם הליכי תכנון, הכנת תוכנית חלוקה, ערר לועדת ערר ועוד כהנה וכהנה הליכים, אשר אין בדעתי לפרטם במסגרת פסק דין זה.

            הנתבעת מס' 2 הינה הועדה המקומית לתכנון ובנייה, אשר הכינה את תוכנית האיחוד וחלוקה שנועדה להתוות את שטחי כל החלקות לתחום המושב - נתבע 3.

2.         בישיבת יום 26.11.12 שנועדה לשמיעת ראיות בתיק, ולאחר שקראתי פעם נוספת את תצהירי העדות מטעם התובעים, המלצתי לתובעים לחזור בהם מן התובענה. שכן לא נמצא כי היא מגלה עילה כנגד הנתבעים. הנתבעים השכילו לקבל את ההמלצה, וביקשו למחוק את התובענה ללא צו להוצאות. מובן כי כל הנתבעים הסכימו כי התובענה נגדם תסולק על הסף, אולם ב"כ נתבע 1 ונתבע 3, עמדו על דחיית התובענה תוך חיוב בהוצאות. ב"כ נתבעת מס' 2 הסכים למחיקה, אולם התקשה לוותר על הוצאות, תוך שהוא מותיר את הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט. לאחר חילופי דברים בין בעלי הדין, הוסכם ביניהם כי הם יסכמו את טענותיהם תוך 7 ימים, כאשר בית המשפט יכריע האם דין התביעה לדחייה או למחיקה, ויקבע את שיעור ההוצאות אם בכלל.

3.         כאמור, שתי שאלות עומדות להכרעתי. הראשונה הינה, האם תובע רשאי לחזור בו מתובענה על דרך מחיקתה, גם בשלב זה, בו התיק כבר היה בשל לשמיעת ראיות והוגשו תצהירי עדות ראשית? או שמא, דין התביעה להדחות?

            השאלה השנייה, הינה שאלת החיוב בהוצאות.

4.         כאמור טוענים התובעים כי הינם רשאים לחזור בהם מן התובענה על דרך מחיקתה, ולטענתם נתונה להם הפררוגטיבה, לבחור זאת בהתאם להוראת תקנה 154. אמנם, ההיענות לבקשה נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, אולם בית המשפט יטה בדרך כלל להיענות לבקשה. התובעים מציינים, כי לאחר שנתקיימה ישיבת קדם המשפט האחרונה, ולא הוגשה בקשה לדחייה על הסף של התובענה, שוב אין הנתבעים רשאים להגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף, וממילא אינם רשאים גם כיום. בקשה לדחייה על הסף, תוגש בהתאם לתקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי, ויש לפרט את נימוקיה כקבוע בתקנה 241 ב'. (במאמר מוסגר אציין, כי לאחר שנתקיים קדם המשפט האחרון בתיק והודעתי כי בכך תמו הליכי קדם המשפט, הגישה הנתבעת מס' 2 בקשה לדחייה על הסף של התובענה, אולם החלטתי כי בשלב מאוחר זה אין מקום כבר להידרש לבקשה מעין זו). כאמור, הנתבעים מתנגדים לבקשה ועומדים על דחיית התביעה, תוך העלאת טענות שונות ומשונות כנגד התובעים. בין היתר, הם טוענים כי התובעים ירכשו לעצמם יתרון דיוני בכך שהתביעה רק תמחק, באופן אשר ניתן יהיה לחדש את התובענה. במיוחד, פירטה הנתבעת 2 באריכות את טענותיה כנגד התובעים, שעיקרם גרירתה להליכי משפט מיותרים וחסרי תוחלת, בהגישם תביעה שהתיישנה, לערכאה שהינה חסרת סמכות עניינית, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב.

5.         צודקים התובעים, בהפנותם את האצבע לתקנה 154 שעניינה " הפסקת תובענה". הליך זה הינו ההליך הראוי בהתאם לבקשתם.  וזו לשון התקנה:

            " (א) רצה תובע או נתבע שהגיש בקשה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כך תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.

            (ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט.

            (ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה".

רואים אנו, כי בית המשפט אינו  חייב להיעתר לבקשה מעין זו, והוא רשאי לדחותה ולהורות על המשך הדיון. במידה והתובע לא ימשיך בדיון, ניתן יהיה לדחות את התביעה. בית המשפט אף רשאי לקבוע תנאים להחלטתו, ובמידה והתיר לתובע להפסיק את תביעתו, יפסוק גם בהוצאות המשפט. מובן, כי מן הבחינה המעשית, הפסקת התובענה על פי התקנה האמורה, כמוה כמחיקתה. שכן, בשני המקרים ניתן לשוב ולהגיש תובענה חדשה באותה עילה ולא ניתן יהיה לטעון להשתק עילה. (ראה ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון  פ"ד מו [3] 738 [1992).

אלא שכאשר מדובר במחיקת התובענה, הדבר נעשה, ככלל בניגוד לרצון התובע - שהמחיקה נכפית עליו - בדרך כלל לבקשת נתבע. ואילו כאשר התובע הוא המעוניין להפסיק את הדיון בתובענה שהגיש, הרי תרופתו היא לפנות בבקשה על פי תקנה 154. על פי הפסיקה, הפסקת תובענה נתונה לשיקול דעתו של השופט. השיקול המרכזי אותו אשקול בבואי לבחון בקשת תובע להתיר לו להפסיק את התובענה הוא, באיזה מידה ההפסקה תפגע בנתבע ולא תהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. שימוש לרעה יתכן, דרך משל, כאשר אגב מהלך הדיון בתובענה, רכש הנתבע יתרון כלשהו, כאשר כל מטרתו של התובע הפסק התובענה,  היא לגרום לביטולו של אותו יתרון, או לקיפוח זכות מהותית או דיונית אחרת אותה רכש הנתבע. (ראה ע"א 746/88 בוזגלו נ' אוחנה פ"ד מה [3] 690 [1991]; ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נס חלהטשווילי, פ"ד לט (2) 831, 834; ע"א 491/77 החברה לבניין ולעבודות ציבוריות נ' גלעד עפרון קבלני פתוח בע"מ, פ"ד לא (3) 515 ; וכן רע"א 3876/09 ח'שבון נ' ח'שיבון,  [פורסם בנבו], 25.8.09 ).

6.         במקרה שלפנינו, לא מצאתי כי התובעים הגישו בקשתם זו מתוך רצון לשמוט מידי הנתבעים כל יתרון שהשיגו. יתרה על כך, התובעים ביקשו לקיים את תביעתם, וניכר היה בהם כי קשתה עליהם ההחלטה להיפרד מתביעה זו. שכן, הינם סבורים כי זכויותיהם קופחו. רק נוכח המלצת בית המשפט, ולאחר שהובהר להם כי העובדות המפורטות בתצהירי העדות מטעמם, לא מעמידות להם עילת תביעה, אשר יהא בה כדי לפתור את מצוקתם, נאלצו לפנות ולבקש את הפסקת התובענה.

7.         לא התעלמתי מטענות הנתבעים, הנוגעות לגופו של עניין, ואשר יש בהן אולי כדי לפתוח להם פתח בהגשת בקשה לדחייתה של התביעה על הסף לפי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 כפי שנוהג עתה נתבע 1. עם זאת, יש לזכור כי לפני לא ניצבת בקשה לפי תקנה זו. בקשה לחזור מהתובענה לפי תקנה 154 לחוק כשלעצמה, אינה מקנה לנתבע זכות לבקש את דחיית התובענה אם לא ביקש כך מראש, תוך הגשת בקשה מנומקת לפי תקנה 101[א] על שלושת סעיפיה הקטנים. יש לזכור, כי ההצעה להפסקת תובענה, באה מחמת העובדה שלא נמצאה עילת תביעה. בכגון דא, זכאים היו הנתבעים להגיש רק בקשה למחיקה על הסף לפי תקנה 100 [1].

8.         על כן, מצאתי כי אכן התובעים רשאים לחזור בהם מן התובענה. הנתבעים אינם זכאים - בנסיבות שלפנינו - לדחייתה של התובענה.

9.         משהתרתי לתובעים להפסיק את התובענה, עלי להחליט בסוגיית ההוצאות.

            נכון אמנם, כי התובעים קיבלו את המלצת בית המשפט לעניין הפסקת התובענה, אולם הדבר נעשה רק בשלב מאוחר, למרות שהדבר הובהר להם עוד בישיבות קודמות. הנתבעים נכנסו להוצאות שלא היה מקום להיכנס אליהן, וניהלו את התיק כמעט עד הישורת הסופית של שמיעת הראיות. על כן, אין למנוע מהם את הוצאותיהם. כמו כן, סבורני כי חלק מן ההוצאות, אמור להיפסק כהוצאות מותנות, למקרה שהתובעים יגישו תביעה חדשה, הנשענת על אותן טענות ועובדות, וזאת על מנת למנוע את הטרדתם של הנתבעים פעם נוספת.

            בהתאם, אני מחייב את התובעים לשלם לכל אחד מן הנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאלמלא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן אני קובע, כי במקרה שהתובעים יגישו תביעה חדשה, הנשענת על אותן טענות ועובדות, יהיה עליהם לשלם הוצאות בסך 10,000 ש"ח לכל נתבע, כאשר הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.